<h1>ספר החינוך מצוה קמ"ה</h1>
<h2>דף כד.</h2>
שלא לאכול בשר קדשים שנטמא, שנאמר [ויקרא ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והוא הדין אדם טמא שאסור לאכול בשר טהור, וכמו שנכתוב בלאו בפני עצמו בעזרת השם. ובפרק שני דפסחים אמרו טומאת הגוף בכרת, טומאת בשר בלאו. משרשי מצוה זו מה שכתבנו למעלה, שנצטוינו להגדיל ענייני הקרבן בכל ענין, ובודאי ממעלתו שלא לאכלו כי אם בטהרה ובגוף נקי, ובדבר הגדלתו מה תועלת לנו בו כבר כתבנו טעמו. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [מכות י"ד ע"ב] שאסור לטמא הקדשים או לסבב להם טומאה, אבל המטמאן אינו לוקה, אלא טהור האוכלן טמאים הוא שלוקה, מדכתיב לא יאכל. ואף על פי שכתוב זה במלואים, הוא הדין לשאר הקרבנות כולן. ואפילו האוכל כזית מלבונת המנחה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, שגם היא חלק מחלקי הקרבן. ואין החיוב אלא בטומאת אב הטומאה או וולד הטומאה של תורה, אבל מפני טומאה של דבריהם אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ויתר רובי פרטיה בפרק שלשה עשר מזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקיבות. ועובר עליה ואכל כזית במזיד מבשר קודש שנטמא לוקה.
